עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מלחמות אבודות 4
20/08/2016 17:28
Shir
חודשיים וקצת שלא כתבתי כלום. חודשיים וקצת אני מנסה לארגן את מחשבותיי למשפטים, על אמא, על סיום התואר הקרב, על החיים, על אהבה. חודשיים וקצת אחרי ואין עדיין מילים המתחברות למשפטים, אך אנסה בכל זאת להעביר קצת מתחושות ליבי, עדיף כך מאשר לתת למילים בדמוי ציפורים לנקר חורים נוספים בנשמתי הפצועה.

יקירי, אין לי מושג אם יזדמן לך לקרוא את הפוסט, למרות שהבלוג מצא מקום של כבוד ברשימת המועדפים במחשבך (זוכרת את הגילוי המרעיש שלי בעניין, לא הייתה גאה ומעריכה ממני וזוכרת גם את תגובתך המתמצתת הכל, "ברור" אמרת לי. אולי לך, לי זה לא היה כל כך ברור), אך השתיקה שלך אומרת הרבה...  ובכל  37 שנות קיומי לא שמעתי שתיקה כזו רועשת.

רוב האנשים בחיי יגידו לך שהם מעדיפים שאפגין כלפיהם כעס מאשר אכזבה. כעס הינו רגש שניתן לחוש כלפי אנשים רבים, לא בהכרח כאלה שאתה מכיר באופן אישי, אך זה גם רגש שעובר מהר כמו שהגיע. אכזבה זה כבר סיפור אחר, רגש ששמור לאנשים שיש לך ציפיות מהם, אך הם כושלים בניסיון לעמוד בהן.

ואתה, אתה אכזבת יקירי, ברוע הניתוק החד, ללא שיחות טלפון, כתיבת הודעות ללא מענה ואם היה כזה אז מאוד מעורפל ומתחמק. מילא, הייתי מתנהגת כמו כלבה חסרת לב אולי אז הייתי מבינה את הניתוק, אך לא כך הדבר. נכון?!
מה בסך הכל רציתי?! שנשוחח בצורה ידידותית בטלפון, שאספר לך דברים, שתצחיק אותי כמו שאתה יודע לעשות. יש לך מושג כמה תמונות מצחיקות ראיתי ורציתי לשלוח אליך כדי שנצחק ביחד על אנשים, על "גזענות", על אנושות... אבל אתה חתכת אותי מחייך בצורה כה אכזרית, בלי מחשבה נוספת, זה שחור או לבן אין הכרה באפור.

אך למרות האכזבה הגדולה שלי, רציתי להגיד גם תודה! 
תודה, כי עברתי שנה איומה של אבדן וכשלא ראיתי סיבות לחייך ולצחוק, הגעת אתה עם כל ההומור והשנינות שבך, וכל נגיעה מצחיקה שלך ריפאה עוד חור בנשמתי. אז תודה רבה על חודשיים מלאים בחיוך, צחוק ושנינות.

בינתיים ממתינה שאולי יום אחד בכל זאת תכיר בצבע האפור ועולמך ישתנה, ואז מי יודע... אפילו תחזור להצחיק אותי שוב.






0 תגובות
מלחמות אבודות 3
14/06/2016 09:32
Shir


האנשים שהכרת רק לאחרונה, שמפזרים לכל עבר מילים יפות.

שמאפשרים לך להתמכר אל אותן מילים כי הן נכונות.

שלא יודעים לדחות סיפוקים, שזורחים באור בהיר.

שנותנים לך להרגיש כאילו את היחידה בעולם שמעניינת אותם.

שהדרך שלהם מאוד אינטנסיבית ומהירה.

שנעלמים לך פתאום ואז חוזרים כשרוצים.

שאומרים שהם אוהבים אותך, למרות שהם בכלל לא מכירים אותך.

הם גם אותם האנשים, שבשנייה שתאבדי איזון יישברו לך את הלב.

0 תגובות
מלחמות אבודות 2
30/05/2016 23:12
Shir
שחף יקירי, 

תסכים שאקרא לך כך ? הרי כך הצגת את עצמך לפני שבועיים וקצת ולכך התרגלתי, וזאת טרם החלטתך להסיר את המסכה ולחשוף את השקר. השקר, שהתמונות ששלחת הן בכלל לא שלך והשם גם לא, אך כל השאר הסיפורים ששיתפת במהלך אותם שבועיים ארוכים שהעברנו בשיחות טלפון ארוכות, אכן נכונים.

כמה זמן לוקח להתאהב בבני אדם ? מה קודם למה מראה חיצוני או פנימיותו של האדם ? שאלות אלה מקננות במוחם של בני האדם במשך שנים, אך הדעות עליהן חלוקות וכנראה שיישארו כך לנצח. לא מתיימרת לדעת את התשובה הנכונה. לעזאזל, אפילו לא יודעת מהי התשובה הנכונה עבורי.

כן יודעת שאנחנו כבר יומיים לאחר חשיפת השקר. יודעת שאמרתי לך שאתה לא הטעם שלי בבחורים אבל אשמח אם תישאר בחיי כי נעמת לי מאוד. יודעת שקשה לך ושאתה נקשר רגשית ולכן מבחינתך זה הכול או כלום. 

היום כשצחקת איתי שאתה מאוהב, אמרתי לך שבכל צחוק יש טיפה של אמת. הגבת בשאלה: " היית רוצה שיהיה בזה אמת ? ".

בשביל האמת הזאת אצטרך לחזור אחורה בזמן לגיל 28. באותה אמת התאהבתי בפעם הראשונה בבחור שהוא לא הטעם שלי, באותה אמת הכרנו ועברנו לגור יחדיו לאחר שבוע, באותה אמת חלקנו דירה במשך שנתיים. התאהבתי באמת הזאת בצורה כל כך טוטאלית וחסרת מעצורים, בסוף היא זו שגרמה לאבדן העצמי שחוויתי. כבר לא חייכנית עם ניצוץ בעיניים, לא שמחת חיים, לא נשמה. כן הרגשתי כמו גוויה כבויה שמתהלכת בעולם כמחכה לאישור או ריב עם מישהו שהגדרתי אותו בכל נימי נפשי כ"אהבת חיי". זה שאתחתן איתו, זה שיהיה אב לילדיי.

אף אחד כבר לא זיהה אותי, לא חבריי ולא משפחתי. בסוף הייתה זו אני שעזבה ולאחר שנתיים ארוכות עם מסכה של מישהי שלא הכרתי, נאלצתי לגלות את עצמי מחדש, תהליך שלקח שנה שלמה. להגיד שזה היה קל ומהנה יהיה שקר בוטה.

רק בדבר אחד בטוחה. כל עוד אני בחיים לא רוצה למצוא את עצמי באותה נקודה שוב. לא רוצה לחוות את הריקנות, החשכה, חיפוש האישור התמידי והכאב. אלוהים, כמה כאב היא הכילה!

אז נשארתי רק עם שאלות. כמה זמן לוקח להתאהב בבני אדם ? מה קודם למה מראה חיצוני או פנימיותו של האדם ? לא מתיימרת לדעת את התשובה הנכונה. לעזאזל, אפילו לא יודעת מהי התשובה הנכונה עבורי. אבל יודעת שלא מתכוונת לחזור על אותו ניסיון מר... בייחוד שהלקח נלמד על בשרי.

אשקר אם אגיד שאתה לא במחשבות שלי כל היום, שאני לא מתגעגעת, אך באותה נשימה ובמיוחד לאור התקופה שעברתי לאחרונה צריכה זמן.

זמן מרפא פצעים, זמן מלמד אותנו על עצמנו ומראה לנו דברים שלוקח זמן להבין... כמו אהבה.










0 תגובות
מלחמות אבודות
26/05/2016 20:42
Shir
     

ושוב את ואני על מיטה רחבה ושוב זה לילה בו אני נטולת שינה, מתבוננת בך נרדמת, מרחפת לעולמות טובים יותר וכאובים פחות. רק אל תשכחי לחזור, ממתינה לך כאן... מרוטת עצבים, סופרת את הדקות, את השעות, את כל סוגי הכדורים שיש לקחת, את מספר טיפות העירוי לדקה ואת מספר הימים בהם לא עצמתי עין.

מעירה אותך מידי פעם לקחת כדורים שמשתלבים לך טוב עם ההזדמנות לצאת מהמיטה לסיגריה במרפסת. רק להיות מסוגלת לקום מהמיטה, ללכת ללא עזרה, לעשן, רק לא להיות תלויה באף אחד, רק לא לאבד שליטה. הולכת לצידך, רואה אותך קמלה אט אט ומנסה בכל כוחי לגונן עליך... מסחרחורת, מנפילה, מכאב. הרי את כואבת כבר כמעט 14 שנה והיכן שאני אמורה להיות הילדה, מוצאת את עצמי כאמא מגוננת.

בוקר יום שני, החלפת משמרות, מעבירה לאחותי את סיכום הלילה כפי שעושים בחילופי משמרת בבית-חולים. מצב שהוא לא פחות מהזוי.. ממשיכה לעוד יום לימודים במכללה, מרגישה כמו זומבי ומתנהלת כלפי הסביבה כאילו הכל תקין ב- 200%. רק הרגישים ביותר מבחינים שלא ממש...

במהלך השיעורים מרחפת בין עולמות אחרים להתכתבות בלתי פוסקת עם אחותי על המצב בבית. אמא לא אוכלת, היא כבר לא אוכלת שבוע בערך. לאחר הלימודים מחליטה לעצור אצל אמא לבדוק את המצב, לא מהאנשים שסבל עובר לידם.

אמא שרועה על המיטה, אחותי לידה. אומרת לה בלחש "אמא, יודעת שאין לך תאבון לאכול אבל בבקשה משהו קטן. ביצה... פרוסה.. משהו". ממתינה... אין תגובה. ואז זה פתאום מתפרץ ממני אולי בעקבות לילות וימים ללא שינה "אמא ! את צריכה להחליט אם את רוצה להילחם במחלה המזדיינת הזאת או שאת מעדיפה לגסוס ולמות. זו החלטה אך ורק שלך, אבל שתדעי שתקבלי ממני תמיכה לא משנה מה תחליטי... רק תחליטי כבר !!!". אחותי החלה לבכות, הרגעתי אותה מחוץ לחדר ועזבתי למצוא לי גם קצת שינה.

למחרת בבוקר, החלפת משמרת עם כל הניואנסים הרגילים. מסתכלת על אמא ישנה, היא לרוב ישנה יותר מכל דבר אחר. פתאום מתעוררת, מסתכלת ושואלת "את יכולה לחמם לי מרק ?" אני מחייכת ועונה "בוודאי שיכולה". רגע לפני שאני יוצאת מהחדר, שומעת אותה אומרת "תודה שאת נלחמת עלי". מסובבת את הראש, מחייכת ועונה "תודה שהחלטת להילחם".






0 תגובות